הסיפור המרגש של אורנה עמוס

שמי אורנה עמוס בת 53 אם לשניים גדולים ( 20/18) חיה בבאר שבע, עובדת סוציאלית קהילתית מפקחת מחוזית במשרד הרווחה ומרצה באוניברסיטה בן גוריון בנגב.

בשנת 2020 אובחנה אצלי שחמת הכבד, בספטמבר הגעתי לבי"ח סורוקה עם מיימת עקב התחלה של אי ספיקת כבד. עברתי לטיפול יחידת השתלות הכבד בשיבא ומשם אחת לשבוע בוצע בי ניקור להוצאת נוזלים שהצטברו עקב אי הספיקה. סבל הכאבים מהניקורים, החלשות הגוף, השרירים, נשירת השיער, אי היציבות, רעלת במח…. הכל חוויתי. בשבוע של סוף ינואר כבר הייתי ערש דווי נפרדתי מחבריי, מהצוות הרפואי, מעצמי… עיני היו שחורות, גופי כמל ונחלש, כמעט ולא אכלתי, הייתי חלשה וכבר תלויה באחרים ברחצה, הליכה ועוד. בקיר הפייסבוק שלי כבר ביקשתי את נפשי והנחתי את השיר "שיר אהבה לים" ( ניתן לראות בפייסבוק שלי תעוד רב של התהליך כולל קטעי וידאו, לא את כולם פרסמתי ).

 ב 26/1 הגעתי לבית החולים שיבא, שם נפגשתי עם הפסיכולוגית ונפרדתי מכולם, עת יצאתי משיבא התקשרו מאיכילוב להגיע לבית החולים כי יש כבד עבורי. הייתי מספר 1 בתור להשתלה.

חברתי, שלוותה אותי הסיעה אותי לבית החולים, על כסא גלגלים, הביאה אותי למחלקה כירורגית השתלות והפקידה אותי בידי אימי ואחותי. באותו הלילה נותחתי, מעט מאד אני זוכרת מהשעות הללו… הציגו לי את הרופאים המנתחים, מקלחת לפני הניתוח, החתמה על טפסים והתחלת הרדמה.

קמתי אחרי 34 שעות הרדמה, ישירות לחמישה ימים בטיפול נמרץ. רוצה בעיקר למות. לא מבינה מדוע אני חיה בכלל, כועסת על כולם – הרופאים, האחיות, עורך הדין שלי, הוריי משפחתי.

המנתח אמר שהוציא כדור שחור וקטן מגופי, עוד יומיים שלושה כבר לא הייתי בחיים, שרירי הבטן היו בעובי דף A4 .

במהלך 12 ימים הייתי ברצון אמיתי למות. הכאבים בגוף ובנשמה לא הניחו לי, מלאה במורפיום ודלריום מחומרי ההרדמה הקשים, עם חמצן, מחבורת לנקזים, זונדה – ללא יכולת לנוע.

הימים הללו היו קשים מנשוא, הצוות הרפואי סבב סביבי 24/7, תלות מוחלטת בכולם, בידוד ( רק לקרובי משפחה ספורים). רק אחרי שבועיים כבר יכולתי לעשות העתק הדבק ולהודות.

המפגש עם המנתחים היה מרגש מאד, עד היום אני בוכה כשאני חושבת על תחושת התודה שאני חשה כלפיהם. הצוות הרפואי היה מעולה, טיפלו בי בצורה מושלמת.

חודשיים וקצת הייתי בבית החולים, בכירורגית ושיקום. לאט לאט ללמוד לעמוד, ללכת, לעלות במדרגות. כל הגוף היה נטול שרירים. הכל זז לאט…, החיים שלי עמדו. בהדרגה חזר הרצון לחיות… שרתי שירים לכבד החדש, התלוצצתי עם הצוות והומור חזר להיות מנת חלקי היומיומית. ועדיין הנשמה והנפש היו צריכים לחזור … היום אני יוגגת את החיים ! מבלה, מטיילת, חוזרת לעבודה בקרוב, שמחה ואוהבת.

יש סרטונים המתעדים את תהליך השיקום – אם תרצו אשלח בנפרד בווצאפ

סרטונים הודיה לצוותים הרפואיים

יש מכתב למשפחת התורם שבחרה להשאר אנונימית. (יכולה לשלוח העתק )

 

באהבה לחיים אורנה עמוס

שיתוף מאמר
פייסבוק
טוויטר
לינקדין