פעילות גופנית למושתלי כבד – למה, כמה ואיך
ד"ר גל דובנוב-רז, מנהל שירות רפואת ספורט ופעילות גופנית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר
חשיבותה הבריאותית של פעילות גופנית סדירה מוכחת היטב, והדבר נכון לגבי כל גיל, מין ורמת בריאות. מדובר בפירוש ב'תרופת פלא', המונעת ומטפלת בעשרות מחלות במקביל. יתרונותיה הרבים מתקיימים גם בקרב מושתלי כבד – הן מהפן הנפשי, החשוב כל כך במהלך חיים עם מחלה כרונית כלשהי, והן מהפן הגופני.
מצב הרוח והדימוי העצמי חשובים מאוד בעת חיים עם מחלה כרונית כלשהי ופעילות גופנית היא אמצעי ותיק ומוכר בשמירה על הבריאות הנפשית. לדוגמא, במחקר בו נמדדה איכות החיים בקרב 180 מושתלי כבד בארה"ב אשר נמצאו למעלה מ-5 שנים לאחר ההשתלה, נמצא כי ביצוע פעילות גופנית סדירה למשך 30 דקות ומעלה ולפחות 3 פעמים בשבוע עמד במתאם טוב עם איכות החיים, זאת ללא קשר לגיל ולתחלואה נלווית, כגון צורך בהשתלה חוזרת או חזרת נגיף ההפטיטיס לשתל. במחקר קטן יותר בקרב מושתלי כבד, נמצא מתאם בין כמות הפעילות הגופנית שמבוצעת לבין תחושות עירנות, תפקוד יומיומי ובריאות נפשית כוללת. מחקרים כגון אלו מעידים כי היתרונות הנפשיים של הפעילות הגופנית, המוכרים לנו היטב מהאוכלוסייה הבריאה ומאוכלוסיות בעלות מחלות כרוניות רבות אחרות, מתרחשים גם בקרב מושתלי כבד.
גם בהיבט הגופני, ברור כי יש לפעילות הגופנית מה לתרום לחולה מושתל הכבד. ידוע היטב כי לאחר השתלת כבד עולה מאוד השכיחות של התסמונת המטבולית, אשר כוללת שילוב מספר גורמים כגון השמנה, רמות גבוהות של גלוקוז בדם, לחץ דם גבוה והפרעות במאזן שומני הדם. ממחקרים אשר נערכו ברחבי העולם, כולל בישראל, נמצא כי לאחר ההשתלה עולה השכיחות של תסמונת זו פי 10, ולמעלה ממחצית המושתלים חיים עמה. נזכיר כי כל אחד ממרכיבי התסמונת המטבולית נחשב למחלה כרונית ומשמעותית בפני עצמו, פוגע בכלי הדם ומגביר את הסיכון למחלות לב וכלי דם. כאשר מספר מרכיבי התסמונת המטבולית מתקיימים במקביל, הסיכון למחלת לב עולה באופן ניכר. פעילות גופנית הינה בהחלט תרופת פלא כאשר מדובר בהפחתת גורמי סיכון למחלות לב. היא משפרת את כל אחד מגורמי הסיכון שנמנו מעלה בנפרד, ובנוסף בעלת השפעות נוספות וטובות על תפקוד כלי הדם, הפחתת נטייה לקרישיות בדם, ועוד. בקרב מושתלי כבד נמצא כי מיעוט פעילות גופנית הינו גורם סיכון משמעותי להופעת אותה תסמונת מטבולית- כפי שמוכר היטב מהאוכלוסייה הכללית. מעניין כי במחקר זה, מחצית מהמושתלים דיווחו כי הינם פעילים באופן סדיר, ו-27% מהם אף השיגו את היעד המינימלי של פעילות – 150 דקות בשבוע – כפי שיפורט מטה.
על מנת לבדוק אם שיפור הרגלי החיים, קרי הגברת פעילות גופנית ושיפור הרגלי התזונה מסוגל לשפר את כל אותם גורמי סיכון שנמנו, בוצע ניסוי בו 119 מושתלים קיבלו תכנית לתזונה בריאה ופעילות גופנית במטרה לשפר את הרכב הגוף והכושר. מרכיב הפעילות כלל פעילות אירובית >30 דקות ביום, >3 פעמים בשבוע, בדרגת קושי נוחה, ומרכיב התזונה כלל הצמדות להמלצות בינלאומיות המוכרות של שימור משקל הגוף, הגבלת כמות השומן בתזונה עד 30%, הגברת צריכת סיבים תזונתיים, וצריכת 5 ירקות ופירות ביום. לאחר שנה נמצאו יתרונות רבים: שיפור בכושר הגופני ובכוח שרירים, ירידה באחוזי השומן בגוף תוך עליה במסת השרירים של הגוף, וצריכה פחותה של שומן בתזונה.
לבסוף, למרות שאין מחקרים אשר בדקו זאת עדיין בקרב מושתלי כבד באופן ספציפי, סביר להניח כי כל שאר היתרונות הרבים והמוכרים של הפעילות הגופנית לכלל האוכלוסייה מתקיימים גם הם: הפחתת סיכון לאירועים לבביים ושבץ מוחי, לסוכרת, למספר סוגי סרטן, לאוסטאופורוזיס, להידרדרות קוגניטיבית בגיל המבוגר, ולמצבי מחלה רבים נוספים.
כמה פעילות גופנית, מה כן ומה לא?
כמות וסוג הפעילות המומלצים למושתלי כבד דומים לאלו של כלל האוכלוסייה, ורוב המטופלים יכולים בהחלט ליישם זאת: צבירת לפחות 150 דקות בשבוע של פעילות מהסוג האירובי, כגון הליכה, רכיבה על אופנים, שחייה, משחקי כדור או חוגי סטודיו אירוביים. יש לחלק משך זמן זה על פני מספר ימים במהלך השבוע. בנוסף, פעמיים-שלוש בשבוע יש להוסיף אימוני התנגדות ("כח"), אשר מחזקים את השרירים והעצמות, משפרים את הרכב הגוף, ומוסיפים עוד יתרונות בריאותיים לפעילות האירובית.
ברוב גדול של המקרים, מרשם זה של פעילות גופנית רק יוסיף לבריאות וישפרה, אך יש להכיר מעט אמצעי זהירות ספציפיים בקרב מושתלים:
· שתייה מספקת ומניעת התייבשות, לשם שימור זרימת דם נאותה לשתל.
· הימנעות מענפים בהם יש סיכון מוגבר לנפילה, לשם צמצום סיכון לשברים פתולוגיים שיתכנו עקב מחלת הרקע, בטיפול בסטרואידים, ומחסור אפשרי בויטמין D ובסידן.
· הימנעות מענפים בהם יש סיכון מוגבר לחבלה לאיבר המושתל, כגון עקב נפילות או קרב מגע .
· צמצום חשיפה לזיהומים ככל האפשר, כגון בעור (ממשטחים כגון מזרונים משותפים או מקלחות) או נשימתיים (כגון חשיפה לחברי קבוצת אימון מצוננים בחורף).
אז איך עושים זאת?
המחסומים מפני ביצוע פעילות גופנית סדירה מוכרים היטב והם דומים בין האוכלוסייה הבריאה לאוכלוסיה הלוקה במחלות כרוניות שונות. חוסר זמן, חוסר אנרגיה, חוסר מוטיבציה, עלות גבוהה ונוכחות מחלה או פציעה, הם העיקריים ביניהם. על מנת להתגבר על מחסומים אלו, להלן מספר טיפים אשר יעזרו:
· הבנת החשיבות הרבה של הפעילות הגופנית: המדובר בתרופה לכל דבר, אשר השפעתה על הבריאות רבה ביותר. יש לבצעה, נקודה. עם זאת, חשוב לבחור סוג פעילות מהנה ככל האפשר, על מנת להגביר התמדה לאורך שנים.
· חוסר זמן? סה"כ נדרשת פחות מחצי שעה ביום בממוצע; ניתן לשלב בפעילות שנעשית ממילא (הליכה אל/ בתוך מקום העבודה, לסידורים , אחה"צ וכו').
· חוסר אנרגיה? חוסר מוטיבציה? בד"כ הקושי הוא להתחיל, כשמבצעים פעילות שאוהבים, היא ממכרת ומרעננת. בנוסף, מתוך הבנת החשיבות הרבה של הפעילות תתגבר המוטיבציה לבצעה.
· עלות גבוהה? הדברים הפשוטים הינם חינם/כמעט חינם: הליכה, ריצה קלה, רכיבה על אופניים, משחקי כדור, אימונים עצמיים דרך אפליקציות כושר, וכדומה.
· נוכחות פציעה/מחלה כרונית? רוב המצבים הרפואיים אינם מגבילים מאוד ממאמץ, אך נכון שיש לעתים היבטי בטיחות שצריך להכיר, כפי שפורט מעלה. לשם כך, יש לספק את המרשם לפעילות באופן פרטני לכל חולה, לפי העדפותיו, סדר יומו, תקציבו, ומחלות הרקע. במרכז הרפואי שיבא קיים שירות כוללני לרפואת ספורט ופעילות גופנית, במסגרת הרפואה הציבורית, בין היתר למטרה זו.
לסיכום, פעילות גופנית סדירה חייבת להיות חלק מהטיפול הרפואי במושתלי כבד, כמו בשאר המצבים הבריאותיים הכרוניים. המרשם לפעילות אינו שונה מהותית מזה של האוכלוסייה הכללית, אך יש מספר אמצעי זהירות שיש להכיר. בנוסף, ישנם מספר מחסומים מפני ביצוע פעילות, ויש דרכים רבות להתגבר עליהם.
כל טיפול תרופתי מותאם באופן פרטני למטופל, ולא ניתן כהמלצה כללית בלבד; הדבר בהחלט נכון גם לגבי פעילות גופנית. במרפאת הספורט במרכז הרפואי שיבא ניתן לקבל יעוץ ומענה במגוון נושאים מתחום הספורט והפעילות הגופנית לקהלים שונים ובכל הגילאים: לספורטאים חובבים ומקצועיים, לאנשים בריאים, וכמובן לחולים במחלות כרוניות. ניתן להתייעץ לגבי סוג וכמות הפעילות הגופנית המתאימים לכל מטופל, ספורטאי או בלתי פעיל, ובכל מצב בריאות שהוא.
