לא היה קל עם הכבד ועכשיו מהכבד אל הקל.

מ א ח ו ר י נ ו!

 הר הכבד בידינו!

לא היה קל הכבד הזה.

אבל שמואל כבר מושתל.

שמואל מושתל, שמואל-מושתל!
אני יכולה לומר זאת עוד אלף פעמים בלי להרגיש שאני חוזרת על מילים אלה:

מושתל! מושתל!  מ ו ש ת ל !

לא חשבתי שארבעה ימים בלבד לאחר שאנחת בניו אורלינס יגיע הנס

ושמואל יזכה בכבד חדש ובחיים חדשים.

כשכבש את הר הבית הכריז מוטה גור ,"הר הבית בידינו"  זו היתה אמירה

מאד מרגשת, היסטורית, הפיקה מאתנו כמויות עצומות של אושר לאומי . 
כשכתבתי "שהכבד  בידינו" מבחינתנו עוצמת האירוע, שש השעות האלו

של ההשתלה ואחרי 24 שעות ללא שינה, השעה שבה ראינו את שמואל אחריה,

תשוש מאד,  "מצונר",לא מסוגל לדבר, אבל עם כבד חדש!– היתה שעה  

עצומה ומטלטלת בדיוק באותה מידה. לא רגע הסטורי ולא רגע לאומי.

לא נוגע לכל האומה. אבל הרגע הכי חשוב בחיינו. אני אומרת זאת בצעקת אושר

אף שבלי קול.( או-הו!  איך שאפשר לצעוק את הצעקות הכי עזות בלי קול,

כשרק נשמתך וגופך חשים ושומעים אותן וכמעט מתפוצצים עמן.

בדיוק כמו שמתהוות ופורצות מתוכך היפוכן: זעקות הכאב)  

אה, כן. אלוהים היה עמנו. הגורל אינה לנו את ארי. נו, מה?  ארי כהן.

 דוקטור. משתיל.

הרופא היהודי שמשמיים צווה להחזיר לשמואל חיים זו היתה איפוא גם

 "השתלה כשרה"  זה היה מקרה מחזק. גם רופא ערל בטח היה עושה עבודה טובה.

אבל  משתיל ששמו ארי. ו-כהן הוא עובדה ומקרה מעודדים מאד מאד.

הוא בכבודו ובעצמו היה עמנו כל הזמן  בקשר מתמיד.ביום שלישי בשבע בערב, בהמצאנו בחדרנו במלונית שבה המתנו עד ההשתלה, צלצל  המנתח:

 הוכנסנו  ל"סטנד ביי:  "יש כבד!"- זה המנתח שטילפן. דרש ששמואל יהיה בצום לקראת השתלה הצפוייה למחרת. "יש כבד" שמחנו כל כך!.  

 שמחתי במיוחד שבני  משה אשר עמו באתי לכאן  טרם חזר לארץ. שהוא יהיה עמי ולא אשאר גלמודה בהמתנה הנוראה מחוץ לחדר הניתוח. 

נאמר לנו עם קבלת ההתראה כי התורם הוא אדם צעיר שנפגע בגזע המוח בתאונה.

בדיוק כמו אבי כהן ז"ל.
הלכנו לישון. אבל  בכל שעה התעוררתי לבדוק אם השעון עובד… 

 בחמש בבוקר שוב התקשר המנתח ואמר להמשיך להיות בצום, כי יש עיכוב.  אבל תוחלתנו נכזבה. בכבד זכה אדם אחר בעל עדיפות גבוהה יותר.

 קשה לתאר את המועקה. אומרים לעתים כי ההמתנות לדבר גורלי  קשות

 מעצם האירוע.

ועכשיו  תהינו – עוד כמה זמן נצטרך להמתין? מתי יימצא כבד חדש?  

 ה י י מ צ א ?  

כשיצא אלינו  דר´ ארי כהן מחדר הניתוח, הדבר היה אחרי  24 שעות ללא שינה

והמתנה של שש שעות מאחורי דלת חדר הניתוח. רק מי שהתנסה יודע 

כמה מורטת עצבים היא המתנה כזו . הרופא הכריז ש"הכל בסדר

 ושהכבד של שמואל היה ממש מחורבן"  לא יכולתי שלא לפרוץ בצחוק

כי המנתח אמר "מחורבן" בעברית. 

  האיש הוסיף ש"הכל ממש הצליח ,הכבד  נקלט ונראה מצוין."

  יהדותו של  הרופא הבטיחה לי  גם זאת ש"ההשתלה כשרה"…

חשבתי באותו רגע שבו מסר לנו את הבשורה, כי אמנם השתילה

נעשתה  בט"ו בשבט  אבל  גם נעשה לנו נס. עוד התברר לי ששמואל

 קיבל את הכבד מבחור  צעיר. ועכשיו אני כבר בטוחה שיעזוב אותי 

ויחפש איזו  נערה צעירה.
 שם "הפרוצדורות" מהירות. רבנים ואברכים לא מתערבים, כדי למנוע הצלת חיים.

 אדם מחליט בעצמו אם יתרמו איבריו. או שמשפחתו מחליטה במקומו.

כעבור יומיים נמצא כבד חדש. שש שעות ניתוח ידרשו כדי לשתול אותו בשמואל.

אני נושאת תפילה שחורץ הגורלות, ימשיך לגונן עלינו – 

(לא די היה בשמונה שנות סבל כה קשות?);  מייחלת שהכבד ייקלט,

שתהיה החלמה.
אחרי  שעברנו את המכשול הכי  קשה, אנא, חורץ גורלות, הַמְעֵט או מנע

 מכשולים  נוספים. מה  מבקשת ממך בסך הכל אישה קטנה כמותי?

 זו  שהיתה מעדיפה לכבוש חמוצים עכשיו במטבח ביתה במושבה הקטנה

במקום לכבוש את העולם.

תן לאישה הקטנה הזו , תן לילדיו של שמואל 

את היכולת לחייך בלב שלם. גם קודם חייכנו גם קודם צחקנו.

אך חיינו בתוך עננה קודרת.חיוכים וצחוקים בצל הדמעות. השתדלנו להסתירה .

למצוא מסתור  ממנה, הסחות דעת על ידי  ניצול הרגעים הקטנים של החיים.

 היה הרומן שלי עם הים, היתה עליזה שעושה פן,  היו חברות טובות ללגום 

 עמן קפה בבית קפה,  בעת שנמצא לי מחליף להשגיח על שמואל. 

 ישנה הכתיבה לכאן, אל חברי הקוראים אותי עכשיו. התמסרתי לצילום.

 כל אלה מעין מפלטים קטנים. מעין התחסנות, מעין התרסה

 כלפי מחלה גחמנית-רודנית-אכזרית-תובענית, אינה נותנת מנוח רגע. 

 מחזיקה אותי בכוננות על  24 שעות ביממה. בחרדה שקשה לאמוד  אותה: התרגלות להמנע משינה כבדה אלא קלה וקשובה כי הרי צריך  לסוב כמה פעמים

 בלילה על צידי במיטה. ולבחון בחִיל: האם שמואל חי? בהגיענו אל ניו- אורליאנס

 ב"תקופת ההמתנה" הקשה מאד,רוויות מתח. כמקבת הולמות השאלות,

 כולם  חשובות וגורליות באותה מידה: 
 מ ת י?  

ה י י מ צ א (כבד)?  
כמה זמן  נצטרך להמתין? 
תהיה  השתלה? 
היעמוד שמואל בהשתלה? 
בתקופה הזו –(כל אחד מכם יכול לתאר לעצמו את הלך מחשבותינו במהלכה) –  היה  שמואל היותר אמיץ שבין שלושתנו.. הכי אמיץ. הכי  נחוש. הכי חזק. הכי מנהיג.

 ותיכף אתן דוגמאות. יודעת שמדובר רק במקרה. אבל ההשתלה נעשתה  בדיוק בט"ו בשבט. חג השותלים ,חג הנשתלים. בגופו של שמואל ניטע שתיל חדש,

הוא אמור לשמש שחקן  חיזוק עתיר כוח,כדי  שיזכה במשחק הליגה של חייו.

מה שאמור לעשות את האדם השתול לעץ פורח וזקוף, מי שמחלה ארורה

 גרמה לקמילת עליו ופרחיו  וענפיו. במידה מסוימת גם לקמילתנו.

שמואל הוא האילן שיש לו חג. ואנו? אנו אומרים שירה. 

אך ממשיכים לשאת תפילה קורעת לב שאמורה ולהמריא בעוצמת דלק-הרגשות,

 המטיס אותה עד לרקיע השביעי. 
מסר שמתמצה 15 מילים בלבד": "אנא,עשה את שמואל לאלון זקוף ואיתן.

החזר למה שהיה טרם ברא השטן להשתכן בגופו". ונפרח גם אנו .

למה ציפינו? למה מצפים לאנשים המגיעים לארץ נכר לשם ביצוע מעשה גורלי?

אולי להתכוצות מבוהלת עמוסת חרדה עצומה, תחת  הגג שבו  אנו נמתין?

זה סביר.מה מצפים מבני אדם במצב  כזה? אך לא! ובטח שלא שמואל.

כנראה הדבקנו זה את זה במחלה הכי בריאה שיש: לחפש מפלט ברגעים הקטנים המסיחים את הדעת. שמואל היה נחוש לא לשבת במלונית. למרות התנגדותנו.

ניו אורלינס וסביבותיה הן יפהפיות. בניגוד לישראל החרבה, העיר הזו כולה

אומרת  מים.  הנהר האדיר,מיסיסיפי, הביצות, האגמונים, הצמחיה המפוארת

והעשירה.  השמש זורחת. מזג האויר נפלא. שמואל לא היה מוכן להשאר במלונית.

הוא רצה החוצה. לצאת, לראות. לנשום אוויר צח. הוא יצר בי את התחושה

 שהוא כבר התחזק למרות שטרם הושתל בו הכבד המחזק.

לפיכך לא נטלנו לעצמנו מנוחה. היינו ברובע הצרפתי ההיסטורי השוקק של העיר.

ביקור ביום וביקור לילי. כמובן גם בשוק ההומה. בשוק אתה לומר יותר מכל

על טיבם של אנשי המקום הלכנו לאיזור הכי חי של העיר,שבזכותו יצא לה פרסום רב.

 רובע הג´ז הממלא את החלל . הצבעוניות המרגשת. שלל האורות והפנסים. 

 ג´ז ברחובות, בבתי הקפה ובמסעדות, במועדונים. אנשים כאן  מלאי חיוניות וחיים!   עונג לראות ולהקשיב. מסיח את הדעת מדברים  קשים.

שוב  בלחצו של  שמואל  – – למחרת יצאנו  לטייל בביצת התנינים הענקית.

ולמרות התנגדותנו, כי חששנו פן נוזעק להשתלה או להכנות לקראתה –  ולא  תהיה שם קליטה.  נפגשנו עם כל מיני עופות גדולים,צבי מים, תנינים. 

הנצחנו את עצמנו  ובכלל המקומות האחרים המצלמה שלי עבדה שעות נוספות. 

אתם  עוד תסבלו  מתזזית הצילום שלי . בינתיים אנו לומדים כי כל ישראל אחים.

 גם מי שאינו ישראלי. בערב שבת סעדנו בבית חב"ד. היו שם עוד אורחים

והיה נחמד. יש לי חבר בקפה רון האיש מן המדבר  המתגורר בעיר טוסון

שבמדינת אריזונה הכיני שלו בקפה – devek,מתעניין מאד בשלומנו שולח אלינו מַכָּרָה, את טוֹבִי ניו אורלינס. פגש איתה היום ,יום ראשון,  משה אמור היה לחזור לישראל ם היום,יום א´

אולם  האריך את השהייה לעוד  5 ימים תמורת קנס לאל-על

מהו קנס כזה לעומת השלווה שלי? והתחושה שאיני נשארת לבדי

בשעות קשות אילו לפני טיסתו משה יחזיר את הרכב ששכר. עודי מתכננת את מסלולי האוטובוסים ודרכי ,השגת מוניות שיוליכני

 לקניות ועוד, מצלצל אלי רון מהמדבר ומודיע ל י כי אל לי להטריח את עצמי בענין זה.

 תעמוד לרשותי מכונית בכל פעם שאזדקק לה.

נמסר לי מספר הטלפון של הנהג אשר יסיע אותי.

אנשים צדיקים,אנשים צדיקים.

ועכשיו אנו  בהמתנה.